בנק מזרחי, 1916: "כל דרכינו מובילות לגרמניה". הספר של הרמן שטרוק, סקירה ביקורתית

ב-1916 פרסם הרמן שטרוק, לימים ממייסדי בנק המזרחי (היום בנק מזרחי טפחות), יחד עם הסופר הרברט אוילנברג, ספר של שישים ליתוגרפיות מהשטחים שגרמניה כבשה ממזרח. הספר הודפס בבית הדפוס של הפיקוד הצבאי הגרמני במזרח, הוקדש לגנרל לודנדורף, ובהקדמה שלו קוראים הכותבים לעבודתם "תרומה לכיבוש הרוחני" ולתושבי השטח "המשועבדים". כאן הספר כולו, הציטוטים במקור ובתרגום, ומה הם אומרים על כיבוש, על "כיבוש רוחני" ועל יהודים.

הספר בקצרה

שם הספר: Skizzen aus Litauen, Weissrussland und Kurland, רישומים מליטא, מרוסיה הלבנה ומקורלנד. שישים רישומי אבן (ליתוגרפיות) של הרמן שטרוק, ולצד כל אחד טקסט קצר של הרברט אוילנברג. הוצאת גאורג שטילקה, ברלין, 1916. בשער כתוב: Hergestellt in der Druckerei des Oberbefehlshabers Ost, הודפס בבית הדפוס של המפקד העליון במזרח. Ober Ost היה השלטון הצבאי הגרמני על השטחים שנכבשו מרוסיה במלחמת העולם הראשונה, וגנרל אריך לודנדורף היה ראש המטה שלו.

בעמוד ההקדשה: Seiner Exzellenz dem Herrn Ersten Generalquartiermeister General der Infanterie Ludendorff zugeeignet, מוקדש להוד מעלתו, הקוורטירמייסטר הכללי הראשון, גנרל החיל הרגלי לודנדורף. שבע שנים אחר כך, ב-9 בנובמבר 1923, צעד לודנדורף לצד אדולף היטלר בניסיון ההפיכה במינכן, ובהמשך עמד בראש תנועה משלו, ברית טננברג.

הספר המלא, בסריקה של עותק אוניברסיטת טורונטו מ-archive.org, זמין להורדה בסוף הכתבה. זכויות היוצרים בו פקעו: שטרוק נפטר ב-1944 ואוילנברג ב-1949.

מי כתב מה

זו הנקודה שהכי קל לטעות בה, ולכן היא באה לפני הציטוטים. את הציורים צייר שטרוק. את ההקדמה חתמו שניהם: Hermann Struck. Herbert Eulenberg. את הטקסטים שלצד הציורים כתב אוילנברג. הוא כותב בגוף ראשון ומזכיר את שטרוק בגוף שלישי: unser Struck (עמוד 28 ב-PDF), Die Zeichnung Hermann Strucks (עמוד 82), unser Zeichner (עמוד 68). לכן כל ציטוט מההקדמה מיוחס כאן לשניהם, וכל ציטוט מהטקסטים לאוילנברג בלבד, בספר שאייר שטרוק ושעליו הוא חתום כמחבר.

ההקדמה: "הכיבוש הרוחני"

ההקדמה, Zur Einführung, היא עמוד אחד (עמוד 13 ב-PDF). אלה המשפטים המרכזיים בה, לפי הסדר.

על הקציר: חבריהם, חיילי המשמר העורפי, mitgeholfen haben, das Obst von den Bäumen und das Korn von den Feldern dieses besetzten Landes im Osten zu ernten, damit es den Unsrigen daheim [...] zugute käme, עזרו לקטוף את הפירות מהעצים ואת התבואה מהשדות של הארץ הכבושה הזאת במזרח, כדי שיגיעו לטובת שלנו בבית.

על השטח: dem heute deutschen Rußland, רוסיה שהיום היא גרמנית.

על מטרת הספר: unsern kleinen Beitrag zu der gewaltigen geistigen Eroberung der riesigen Länder, die unsere Krieger dem weit überlegenen Feind entrissen haben, תרומתנו הקטנה לכיבוש הרוחני האדיר של הארצות העצומות שחיילינו קרעו מידי האויב העדיף בהרבה.

על העמים: die Litauer, Letten, Weißrussen, Polen und Ostjuden, הליטאים, הלטבים, הבלארוסים, הפולנים ויהודי המזרח, שאותם, לפי ההקדמה, חקרה העיתונות הגרמנית "בדייקנות ובלהט".

על עצמם: Uns als freudigen Angehörigen des ‚barbarischen Volkes‘, das den von ihm Unterjochten seine eigenen Zeitungen und Schulen geschenkt und es somit auch kulturell vor dem Hungertod bewahrt hat, לנו, בני העם "הברברי" השמחים, שהעניק למשועבדים בידיו עיתונים ובתי ספר, ובכך הציל אותם מרעב גם מבחינה תרבותית. "הברברי" כתוב במרכאות כי הכותבים לועגים לתעמולה של בעלות הברית, שכינתה את הגרמנים ברברים.

ומשפט הסיום: All unsere Wege führen nach Deutschland, כל דרכינו מובילות לגרמניה.

הסקירה. אין כאן צורך לפרש. הכותבים עצמם קוראים לשטח "כבוש", לתושביו "משועבדים" (Unterjochten), ולעבודתם "כיבוש רוחני". התרבות מוצגת ככלי משלים לכיבוש הצבאי: החיילים לוקחים את הארץ ואת היבול, והאמנים "כובשים" אותה ברוחם ומביאים אותה הביתה. העיתונים ובתי הספר מוצגים כמתנה למשועבדים, לא כזכות שלהם. ההקדמה גם לא מסתירה את המטרה הכלכלית של הכיבוש: הפירות והתבואה של הארץ הכבושה נשלחים לגרמניה.

כיבוש וסיפוח בטקסטים של אוילנברג

הקו של ההקדמה נמשך לאורך הספר, בטקסטים שכתב אוילנברג.

השמחה בכיבוש. בכיכר המצעדים בקובנה (עמוד 22) מדמיין אוילנברג את החייל הגרמני הראשון שנכנס לעיר וירה בחלונות המגדל. כשייזכר בכך, Ein Glücksgefühl ohnegleichen, תחושת אושר שאין כמותה, "תציף אותו".

הדגל. בווילנה (עמוד 46) הדגל השחור-לבן-אדום על הר הטירה מעודד את "אלפי הגרמנים" ש"ניהלו את העיר ואת הארץ שמסביב לטובת צבאנו ומולדתנו", והפזמון: Nur in Deutschland, ja, nur in Deutschland, da möcht‘ ich ewig leben, רק בגרמניה, כן, רק בגרמניה, שם הייתי רוצה לחיות לנצח.

היבול לגרמניה. בקטיף הפירות ב-Ober Ost (עמוד 94) חייל המשמר "קוטף פרי אחרי פרי מהעצים הזרים". הוא חושב על משפחתו בבית, die England verhungern lassen will, שאנגליה רוצה להרעיב, וממלא סל אחרי סל hohnlächelnd, בחיוך של לעג.

"תענוגות ההשמדה". בגרודנו (עמוד 88) כותב אוילנברג: Und die Wonnen der Vernichtung, die uns dieser Krieg wie nichts zuvor hat kosten lassen, ergreifen uns im Angesicht der hochgebauten Stadt, ותענוגות ההשמדה, שהמלחמה הזאת נתנה לנו לטעום כמו שום דבר לפניה, אוחזים בנו מול העיר הבנויה לגובה. המשפט בא אחרי הרהור פילוסופי על עולם שכולו "התהוות וריקבון", אבל המילים הן מילים: השמדה, ותענוג.

"העתיד המשותף". הטקסט הראשון בספר, על ליטא (עמוד 14), מסתיים בפנייה לארץ הכבושה: Schau‘ mit uns in die Zukunft, in unsere gemeinsame Zukunft!, הביטי איתנו אל העתיד, אל עתידנו המשותף. על קורלנד (עמוד 128) הוא כותב על eine etwaige gemeinsame Zukunft Deutschlands und Kurlands, עתיד משותף אפשרי לגרמניה ולקורלנד, ומזכיר שהבלטים כינו אותה בגאווה die einzige wahre deutsche Kolonie, המושבה הגרמנית האמיתית היחידה. חשוב לדייק: את הכינוי "מושבה" מייחס אוילנברג לבלטים, והוא מצטט אותו בהסכמה.

"גרמנית מאוד". על מיטאו, היום ילגבה בלטביה (עמודים 104 עד 106), הוא כותב שזו "עיר קטנה גרמנית אמיתית", ומסיים בכך שליד בריכת הטחנה בכיכר "לא נשמעת עוד מילה רוסית": כולם מדברים עכשיו את השפה של הברונים הגרמנים.

"תודעת אדונים". בביקור על הסיירת "אוגסבורג" בנמל ליבאו (עמוד 122) יוצא מהמלחים ein frischer Hauch des Herrenbewußtseins, משב רענן של תודעת אדונים, ואוילנברג מתלונן שאנגליה מנסה לגזול מהגרמנים את המושבות שלהם. בטקס הסרת הלוט מאנדרטת הכיבוש של ליבאו (עמוד 120) הצפלין שחוזר מהפצצה "מבשר" את die heutige Weltmacht des [...] nun für immer geeinigten Deutschland, המעצמה העולמית של גרמניה המאוחדת לעד.

הסקירה. זה לא ספר מסע תמים. זה תיעוד של כיבוש מנקודת המבט של הכובש, שנכתב בשביל קוראים בגרמניה, הודפס בבית הדפוס של הממשל הצבאי והוקדש למפקד שלו. הארץ שייכת "לנו", היבול שלה נשלח "הביתה", ותושביה מוזמנים לעתיד "משותף" עם גרמניה.

יהודים בספר

השאלה אם הספר אנטישמי דורשת דיוק, כי התמונה מעורבת. אין בספר הסתה אנטישמית ישירה. יש בו סטריאוטיפים, לעג וזלזול, לצד טקסטים שמתארים בהשתתפות את סבלם של היהודים. כל הטקסטים האלה של אוילנברג.

"יהודי המזרח". בהקדמה, החתומה גם בידי שטרוק, היהודים מופיעים ברשימת "העמים" של השטח הכבוש, Ostjuden, בין הליטאים, הלטבים, הבלארוסים והפולנים: עוד אחת מהקבוצות של הארצות שאת "כיבושן הרוחני" הספר בא לקדם.

הסבל היהודי (עמוד 52). הטקסט נפתח בדעה הקדומה של "המערבי" שמגיע לראשונה למזרח: Juden sind doch nur reiche Leute. Leute, die Geld zusammenscharren, oder schon so viel haben, daß sie es ausleihen. Natürlich nur gegen hohe Zinsen, יהודים הם הרי רק אנשים עשירים, שצוברים כסף או שיש להם כל כך הרבה שהם מלווים אותו, כמובן רק בריבית גבוהה. הטקסט מפריך את הדעה הזאת בדמות סבל זקן ועני. אבל הדיבור של היהודי כתוב בעגה מגחכת (Daitsches Geld!, Gott soll Aich behieten), והסצנה מסתיימת במחשבה שלו: Was für Fragen ain Goi tun kann!, איזה שאלות גוי יכול לשאול.

סמטת היהודים בווילנה (עמוד 66). שיר שנפתח כך: Dies Gekribbel und Gekrabbel, Dies Gekreisch und dies Geschnabbel, Wie es durch die Judengasse Wogt und schrillt in ems‘ger Masse, הרחש והזחילה האלה, הצווחות והפטפוט האלה, איך הם גואים וצורמים בסמטת היהודים בהמון שוקק. Gekribbel und Gekrabbel הן מילים שמתארות בגרמנית רחישה של חרקים. השיר מסתיים בEw‘ges Volk, umhergetrieben, Bist du selbst dir treu geblieben, עם נצחי, נע ונד, נשארת נאמן לעצמך. זו אהדה מלמעלה, דרך דימוי של המון רוחש.

הגירוש בידי הרוסים (עמודים 92 ו-106). "בנאי יהודי" (עמוד 92) הוא הטקסט החזק בספר. הבנאי שמרל מספר שהרוסים גירשו את יהודי קובנה תוך 24 שעות, צעקו עליו Ihr verfluchten Juden seid alle selber halbe Deutsche, אתם היהודים הארורים כולכם חצי גרמנים, ועל אשתו ההרה צחקו: So sind zwei Juden weniger auf der Welt!, אז יהיו בעולם שני יהודים פחות. במיטאו (עמוד 106) גורשו כל היהודים תוך 24 שעות, einerlei, ob krank, alt, schwanger oder schwach, חולים, זקנים, הרות או חלשים.

הסקירה. את הסבל היהודי מתאר אוילנברג באמת ובכוח. אבל הסבל הזה משרת גם את סיפור המלחמה של הספר: הרוסים אכזרים, והגרמנים באים "לעזרה". מיד אחרי גירוש יהודי מיטאו מגיע המשפט על "הלוחמים הגרמנים" שבאו להציל את "האחים והאחיות הבלטים" שלהם, ולא את היהודים. וכשהיהודים לא מופיעים כקורבנות, הם מופיעים כמושא לסקרנות ולגיחוך: עגה, "גוי", המון רוחש. זו העמדה של כובש שמתבונן בעמים "שלו", כולל ביהודים.

למה זה חשוב היום

הרמן שטרוק היה ממייסדי בנק המזרחי ובעל מניות מייסדים בו. בנק המזרחי בע"מ נרשם ב-6 ביוני 1923, חברה מספר 520000522, שהוא עד היום מספרו של בנק מזרחי טפחות. הספר יצא שבע שנים קודם. אין כאן טענה שהבנק נוסד ברוח הספר. יש עובדה: אחד ממייסדיו חתם, בגיל ארבעים ובמדי הצבא הגרמני, על מסמך שמתאר כיבוש כ"תרומה" ותושבים כ"משועבדים", והקדיש אותו לאיש שצעד לימים לצד היטלר. על המניות והרישום ראו מה מזרחי בבנק מזרחי טפחות? הרמן שטרוק, ההקדשה ללודנדורף והמניות של יהודי אירופה.

ב-2026, לפי דוח הבנק לרבעון השני, תיק המשכנתאות של בנק מזרחי טפחות עומד על כ-253 מיליארד שקל, כ-40% מהשוק. משכנתא היא שעבוד. בין כיבוש לשעבוד, מה באמת השתנה?

הספר המלא להורדה

⇩ הורדת הספר המלא, PDF, 138 עמודים, 8.8MB

מקור: Internet Archive, עותק אוניברסיטת טורונטו, archive.org/details/skizzenauslitaue00stru. מספרי העמודים בכתבה הם מספרי העמודים בקובץ ה-PDF. התרגומים לעברית שלנו.

בינה מלאכותית סייעה בקריאת הספר, בתרגום ובניסוח. כל ציטוט נבדק מול הסריקה של הספר. אין באמור ייעוץ משפטי.